×

כך הגענו למשבר כללי, למבוי סתום שממנו אפשר לצאת רק דרך פתרון אחד מיוחד מאוד – למצוא שמחה, לגלות את מהות החיים, דווקא בקשר היפה בין בני האדם. לגמרי לא ציפינו לזה, ובכלל לא חיפשנו כזו תשובה. אבל המשבר בחיים האישיים והכלליים, הזלזול בכל מה שיש לנו בחיים, מראים בבירור שכל הבעיות הרבות שמהן אנחנו סובלים היום נובעות למעשה מסיבה אחת בלבד: מחוסר קשר טוב בינינו.

 

נסקור כמה דוגמאות מייצגות: בתחום הרפואה, למשל, אנשים מאבדים היום אמון ברופאים. מדוע? מפני שכתוצאה מהאגו המתעצם שלנו, הרפואה הפכה לעסק מסחרי. היום בלי רפואה פרטית ורפואה משלימה קשה מאוד לשרוד; התרופות הן כבר לא ממש תרופות אלא מוצרים לכל דבר, וחברות התרופות מנסות למכור לנו מהן כמה שיותר; סביב זה שולחים אותנו להרבה בדיקות מיותרות, שחלקן אף מזיקות לנו וכוללות קרינה וכדומה; ובמקום הרופא האחד והמסור של פעם, צצו פתאום אלף רופאים אשר רווחת המטופל לא תמיד עומדת בראש מעייניהם, ולפעמים אפילו נראה כאילו הם שולחים את המטופלים זה לזה, כדי להסיר מעצמם את האחריות וגם כדי לפרנס זה את זה. בקיצור, גם אם התמונה כאן קצת מוקצנת, אין ספק שבעיות רבות נובעות היום כתוצאה מכך שהרפואה התמסחרה והסתאבה. ולכן גם לא מפתיע שבמציאות שנוצרה, חלק גדול מאוד מתקציב המדינה נדרש לשירות מערכת הבריאות עצמה.

 

וזו רק דוגמה לחוסר האמון בינינו. האגו קלקל את היחסים בינינו. וכך קורה בכל התחומים – מול הרשויות, במקומות העבודה, בתור לקופה בסופרמרקט, ובכל מצב שבו יש מגע בין בני אדם. בכל מקום אני נתקל באנשים שלא אכפת להם ממני, ולעיתים אפילו יותר מכך, גם ממש רוצים "לסדר" אותי. נראה כאילו עושה להם טוב כשרע לי... אנשים כבר לא מסתכלים על הזולת בעין טובה, אלא רק דרך הכיס, דרך הרווח האישי. לא אכפת לי מי אתה, מה אתה, אלא רק מה אני מרוויח ממך, מה אתה מרוויח ממני, וזהו.

 

גם במערכת הפיננסית, במסחר ובתעשייה אנחנו נתקלים בקשיים רבים, כי בכל מקום אנשים מכניסים רק את החשבון הפרטי הצר שלהם מבלי להתחשב באף אחד. ולכן אנחנו מייצריםמנגנונים רבים שמטרתם לשריין, להגן, להבטיח את האינטרסים שלנו מול האחרים. ואפילו לא רק שומרים על האינטרסים הפרטיים, אלא כל אחד גם מנסה לפגוע באחר, כי הדבר יביא להגדלת הרווח שלו. ארגונים היום משקיעים הון עתק בתכנון אסטרטגיות שמטרתן לגרום למתחרים שלהם להיכשל וליפול, כי אז הם עצמם ירוויחו.

 

העובדה שקשר בינינו לא טוב פוגעת בתפקודן של כל המערכות שלנו, והדבר מאוד בולט גם בתחום חינוך הילדים. בנושא זה קיימת בעיה גדולה, מפני שאין קשר בין כל הנוגעים בדבר – בין ההורים למורים ולילדים, ובכלל בין הגורמים השונים במערכת החינוך שלכל אחד מהם אינטרס משלו. וכך יוצא שלא רק את עצמנו אלא גם את הדור החדש אנחנו לא מצליחים לבנות בצורה יפה וטובה.

 

ומצבנו העגום מביא אנשים לחשוב: "בשביל מה להביא ילדים לעולם כזה? כדי שיסבלו? הרי מיום ליום המצב מחריף והילדים גדלים בעולם שהולך ונעשה גרוע יותר. הביטחון מתערער, ובכלל יש כאלה שאומרים שהעולם עומד להיחרב בתוך כמה שנים ממלחמת אטום, מאסונות טבע או ממחסור כללי במזון ובמים. אז בשביל מה להביא ילד לעולם? רק כדי שיהיה לי מישהו להשתעשע איתו? עדיף לגדל כלב. ובאמת אנחנו רואים שבכל דירה היום יש כלב. הוא נאמן, הוא אוהב אותי, אני אוהב אותו, והוא אפילו מוציא אותי כל יום לטייל".

 

אנחנו רואים שאנשים התחילו לשנות אפילו את מערכות היחסים בין הדורות, בין הורים לילדים ובין הורים להוריהם. בדרך כלל שלושה דורות נמצאים בעולם בעת ובעונה אחת, ועכשיו אנחנו רואים שכבר אין ביניהם קשר. מערכות היחסים המשפחתיות פשוט מתפרקות.

 

היום אנחנו גם נמצאים במצב שאדם בוחר באיזו מדינה יותר קל לחיות. אם לא משנה לו השפה או עוד תנאים, אז הוא עובר ממדינה למדינה, וכך הוא לא קשור לאף אחד. יש אנשים שמטיילים בכל מיני מקומות בעולם, ומרגישים שהם לא שייכים לשום מקום.

 

בנוסף לכך אנחנו בעיקר רואים שלא נוכל לפתור את הבעיות הכלליות והארגוניות שלנו אם נמשיך ללכת באותו המסלול. חוסר אמון וחוסר רצון להיות טובים זה לזה עומדים בבסיסו של כל המשבר. תמיד חשבנו בצורה טכנית, קרה, שצריך לעשות חשבונות של כסף, חומרי גלם, סחורות ולא יותר מזה. לא היה אכפת לנו מי האנשים שנמצאים מאחורי החשבונות האלו. אבל פתאום הגענו למצב שיחס כזה כבר לא עובד. היום אנחנו מגלים שאנו צריכים להכניס לכל מערכות היחסים בינינו חום, אכפתיות ואמון, ואם לא– הכול קורס.

 

ומעל החשבון היבש אנחנו חייבים להוסיף גם יחס טוב – שנשקיע זה בזה, נוותר זה לזה ונוסיף קצת מעצמנו. בלי יחס כזה לא נוכל להמשיך לתפקד, כי הרצון שלנו, שהוא כל היסוד שמניע אותנו, הוא רצון להרגיש מילוי וסיפוק. והרגשה לא מודדים בכסף. אני נהנה מהחיוך של הבן שלי מפני שאני אוהב אותו, ואני לא אמכור אותו תמורת שום הון בעולם. אני סומך על האנשים שקרובים אלי שהם ידאגו לי בכל מה שרק אפשר, וגם הרגשה כזו אי אפשר לקנות בכסף.

 

כלומר, החל מחיי היומיום והמשפחה דרך מערכות הבריאות, החינוך והתרבות ועד הכלכלה, המסחר והביטחון – הכול מגיע למצב שפשוט איבדנו קשר זה עם זה. לא מלמדים אותנו ליצור קשר ולטפח אותו. פעם הקשר היה פועל בין בני האדם בצורה טבעית יותר, אבל היום אנחנו אפילו לא מצליחים לבנות קשרים זוגיים ומשפחתיים.

 

אך תחושת המקור ומושג "הבית" מאוד משמעותיים עבורנו, והאובדן שלהם בזמננו גורם לתחושות כאב, לחוסר שייכות ולחוסר ביטחון. הרי בתוך כל אדם קיימת תביעה פנימית לקשר, לפינה חמה, להרגשת הבית, כי זה הטבע שלנו.

 

והרגשת קשר טוב מתעוררת כשאני נותן למישהו והוא נותן לי. נכון, קשה לנו היום להתחייב ולהתקרב לאחרים – אפילו להרגיש שמישהו מתייחס אלינו יפה לא קל לנו, ומיד מתעוררת בתוכנו השאלה "למה הוא נוהג כך, בשביל מה?" – אבל בלי קשר הדדי כזה אנחנו כבר לא יכולים להמשיך לחיות. אנו זקוקים לו כמו אוויר לנשימה.

 

ואין זה מקרי שהמשבר שאנחנו עוברים היום חובק את כל תחומי החיים. למעשה, המשבר התחיל כבר מזמן כמשבר פנימי בחיינו, המשיך לקשר הזוגי ולתא המשפחתי, לחינוך, לתרבות, לבריאות ולביטחון, ורק בשנים האחרונות הגיע אל הכלכלה. אבל בכל אותן שנים קודמות לא כל כך התייחסנו אליו. רק כשהשבר הגיע לדבר היבש ביותר והרחוק ביותר מהרגש שלנו - לכסף - התחלנו לשים אליו לב. במילים אחרות, במשך שנים ארוכות לא היה אכפת לנו לוותר על הרגש, וויתרנו. אבל עכשיו כבר אי אפשר להתעלם מהמצב, כי הגענו לקצה. ואם עושים עכשיו את החשבון ההפוך, כלומר, חוזרים מהתחום הפיננסי בחזרה אלינו, אל תוך לִבנו, אז רואים שאם לא נבנה בינינו אמון, ממש לא נוכל להמשיך להתקיים.

×