×
TEDxEAST - טיילר כהן - הקפאון הגדול
היום יש לי אבחנה, אזהרה ואולי אפילו חזון לעתיד. האבחנה היא שאנחנו האמריקאים לא כל כך חדשניים כפי שאנחנו אוהבים לחשוב, במיוחד בזמן האחרון.
ישנה גרסת סיפור אישי של הטיעון הזה וגרסה סטטיסטית של הטיעון הזה.
אתחיל את הטיעון בסיפור אישי. אם אני חושב על חיי הסבתא שלי שנולדה בראשית המאה ה-20, שכשהיא נולדה, רוב האמריקאים חיו בחוות, בערך 6% מאיתנו סיימו בי"ס תיכון, מכוניות היו מאוד נדירות, חשמל ואסלות נשטפות לא היו מובנים מאליהם, ובאופן כללי אבני היסוד של העולם המודרני לא היו קיימים.
אם נתגלגל בערך 50 שנה קדימה, למשל לשנות ה-50, כל המאפיינים האלה השתנו והיא ראתה בחייה את כל השינויים האלה בטווח של 50 שנה. בואו ניקח את החיים שלי. אני נולדתי ב-1962, לפני כמעט 50 שנה. לפני כמה לילות, הייתי בחדר המלון שלי וצפיתי בסרט מתחילת שנות ה-60, והוא באמת נראה לי די מוכר. זה בלט עד כמה מה שראיתי על המסך, שלא היה על אנשים עשירים, עדיין היה העולם הבסיסי בו אני חי. הנקודה העיקרית היא, שבארץ הזו, נראה כי ההתקדמות הטכנולוגית האטה, אם רק נשווה בין שתי התקופות האלו של חמישים שנה.
ההבדל הגדול ביותר בחיים שלי הוא האינטרנט, ואחזור לזה בהמשך. אבל החיים של סבתי, אם לוקחים בחשבון חשמל, ניאגרות נשטפות, מכונות כתיבה, רדיו, טלוויזיה, רכבים, האפשרות לטוס במטוס, פסי רכבת בכל מקום - בתקופה מסוימת אלה שינויים הרבה יותר גדולים. אתם יכולים לחשוב על הרבה מהשינויים האלה שנבנו על פלטפורמה. למעשה מה שעשינו זה ששילבנו בין מכונות די חזקות עם דלק מאובנים זול ובעזרת השילוב הזה עשינו הרבה דברים מדהימים. זה הרבה ממה שבנינו, הרבה ממה שעשינו במאה ה-20.
אם מתבוננים במספרים מבחינת הזמן בו הגיעו רוב השינויים, אם מנסים לעקוב אחר מספר הרעיונות החדשים החשובים, נראה כי התקופה החזקה ביותר מבחינת מספר הרעיונות החדשים, היא בערך בין 1870 ל-1890. אם מנסים למדוד כלכלית במספרים, מהי התקופה שבה יושמו הרעיונות החדשים האלה מבחינה כלכלית, בצורה האקטיבית ביותר, זה היה בעצם, תאמינו או לא, בשנות ה-30 של המאה ה-20, בזמן השפל הגדול.
בשנה טיפוסית משנות ה-30, רעיונות חדשים, המצאות וחדשנות הוסיפו בערך 3% או יותר בערכן כל שנה. בשנים האחרונות, אותו המספר הוא כחצי אחוז.
במונחים של הנושא של ועידה זו - התפלפלות, כפייתיות והתעסקות - מה שאנחנו רואים הוא שמבחינת ההתפלפלות, השנים: 1870, 1880, 1890 הן שנים פנומנליות. הייתה לנו תרבות התפלפלות עצומה. הרבה מזה היה על ידי חובבנים, לא בהכרח מקצוענים, ובמונחים של יישום, קצב היישום היה בעצם גבוה ביותר בשנות ה-30, לא בעשור האחרון שלנו. אך שוב, אנחנו אוהבים לספר לעצמנו את המיתוס הזה שחדשנות נמצאת כעת ברמה הגבוהה ביותר מכל הזמנים באיזשהו אופן.
בכמה תחומים, איננו מתקדמים כל כך במהירות כלל (שקופית של מטוס 747 וקונקורד). זו, כמובן התעופה. ה-747 הופיע לראשונה ב-1970; הוא עוצב בשנות ה-60. מטוסים כאלה עדיין מסתובבים: הם עדיין בשימוש נפוץ. המטוס מימין הוא הקונקורד. בשנות ה-90 גרתי בצפון וירג'יניה. מידי פעם הוא היה טס מעל לבית שלי - הוא היה טס במסלול משדה התעופה דאלאס לפריס, לשם או חזרה, ואני הייתי רואה אותו. הקונקורד כבר לא טס יותר. כמובן שנחתנו על הירח לראשונה ב-1969. בזמנו, לעתים אנשים חשבו שזו תהיה תחילתה של תקופה נפלאה של... אולי אף אחד לא היה בטוח לגמרי. אך, אם כבר, יוצא שזה היה מעין סיום של תקופה. זו הייתה הפסגה האחרונה בהתפרצות המאסיבית של התפלפלות, התעסקות, כפייתיות, חדשנות ויישום.
אם חוזרים אחורה וקוראים דברי אנשים ממש בתחילת המאה ה-20 או אפילו באמצע המאה, לכולם יש חיזוי משותף, שבעתיד התחבורה תהיה הרבה יותר מהירה. זה אחד החיזויים המוקדמים הנפוצים ביותר לגבי זמנינו. לא רק לאנשים שגרים במרכז מנהטן, אלא למרביתנו, התחבורה לא הפכה למהירה יותר. המטוסים שאנחנו למעשה טסים בהם אינם מהירים יותר באופן ראוי לציון מאשר בילדותי. אנחנו לא חוקרים את החלל וברוב חלקי הארץ הזו פקקי תנועה נהיים יותר גרועים.
(שקופית עם 2 אסלות, האחת חלקה ומודרנית, השנייה עם דגים ששוחים במיכל שקוף) יש לנו הרבה חידושים מסוג מסוים ועלינו להיות זהירים מאד עם סוג כזה של חדשנות. מבחינה מסוימת, אנחנו נהיים חדשניים באופן שלא ייאמן. מה שאיננו עושים בקצב בהשוואה לעבר הוא המצאת חידושים שמשפרים משמעותית את חיי האמריקאים המצויים. כך שאם תחשבו, הרי שתי אסלות, שתיהן בעצם עושות פחות או יותר את אותה הפעולה, עד כמה שאני מבין. אחת מהן היא חידוש. מישהו כנראה רצה בכך. נכון? (צחוק) אין לי ספק שהם הפיקו הנאה מסוימת מזה. אולם בעצם, אנחנו עוברים מעולם של מה שהומצא ויושם באסלה נשטפת למה שמיושם כ"יתרון" מסוים לעומת האסלה הנשטפת. למעשה, אני גר בבית משנות ה-50. אינני בטוח מתי הותקן חדר האמבטיה. הוא נראה משנות ה-50 ככל הנראה, אולי עבר שיפוץ בשנות ה-60 ועושה רושם שזה באמת עובד. אנחנו גרים בבית 8 שנים וזה עדיין עובד. יש לנו מטבח, רובו משנות ה-50 והמיקרוגל שלנו עכשיו פחות או יותר מקולקל; אני מחמם אוכל בדרך אחרת. שוב, אני מבשל במטבח הזה ממש כמו שצריך. היסודות של המטבח המודרני קיימים כפי שהם כבר די הרבה זמן (גרף השכר של משפחה ממוצעת, 1947-2007). והנה חלקו המעורער של הכלכלן בשיח. זהו גרף מספרי ותנו לי רק להסביר מה הגרף הזה אומר. עבורי זו נקודה מספרית די מבהילה. היא מראה צמיחה כלכלית מאד מהירה אחרי מלחמת העולם השנייה ואם היינו חוזרים אחורה מוקדם יותר, היינו רואים את אותו הדפוס: צמיחה כלכלית די מהירה בארץ זו. ואז, אחרי 1973, בשל איזו סיבה, הצמיחה האטה מאד. אז אם ניקח את התקופה מאז 1973 ונסתכל בהכנסה של משפחה אמריקאית טיפוסית, בהתאם לאינפלציה, מאז 1973 היא עלתה בכ-20% עד 25% לערך. ובעשר השנים האחרונות, ההכנסות של משק הבית הטיפוסי למעשה ירדו במקצת. אנחנו אומה הרבה יותר עשירה. יש אנשים שמרוויחים הרבה יותר. אבל אם אתה שואל את השאלה הבסיסית: האם אנחנו רואים את אותם השיפורים המאסיביים בטכנולוגיה, שמביאיים לשיפורים מאסיביים בחייו של האדם הפשוט.... הגרף הזה מצביע על כך שזה בספק וגם מראה את הפער של אותו הפסד.
אז לו יכולנו איכשהו לשכפל את שיעורי הצמיחה הקודמים, היום משק הבית הטיפוסי, במקום להרוויח בערך 50,000$ בשנה היה מרוויח 90,000$ בשנה. זהו פער גדול. זה ההבדל בין חמישים אלף לתשעים אלף.
עכשיו אנחנו יכולים לשאול שאלה פילוסופית. תחשבו על המספרים הללו - כמה פסימיים ועצובים עלינו להיות? זו שאלה קשה. למעשה, אינני פסימיסט מטבעי, למרות שייתכן שכך אני נשמע לפעמים. יש הרבה דברים בעולמנו היום שהם טובים יותר. אנחנו יותר סבלניים מבחינות רבות.
אם חושבים על ניו יורק, אחוזי הפשיעה ירדו. הנקודה היא לא להגיד שהעולם יותר גרוע. הוא לא! הוא הולך ומשתפר מעט. אבל בכל זאת, עדיין ישנו פער מסוים בהכנסה. הכנסות טיפוסיות עולות בסכום הנמוך במקום בסכום הגדול יותר. ישנו גם פער מסוים במשרות ואנחנו יכולים להתייחס לכך כאל בעיה כלכלית מובהקת בעוד אנחנו מזהים צורות אחרות של קידמה.
ייתכן שאתם אף תוהים: מה קרה ב-1973? האם ריצ'רד מ. ניקסון אשם גם בכך? אני לא חושב כך. מספר דברים נוספים אירעו סביב נקודת זמן זו וקשה למפות עד כמה חשוב כל אחד מהם. דבר אחד שקורה הוא שלאורך זמן, הכלכלה שלנו מושקעת הרבה יותר בבריאות ובחינוך, שזה טבעי, אבל לרוב קשה יותר להעלות יצרנות בתחום הבריאות והחינוך. כשאנשים חולים, קשה מאד לרפא אותם. זה עולה הרבה מאד כסף. אנשים שלא רוצים ללמוד קשה מאד ללמד אותם. אני אפילו לא אומר שזה עולה הרבה כסף. אני לא בטוח שזה אפשרי.
כך שככל שהכלכלה עוברת לסקטורים האלה, ניתן לטעון שקצב ההתקדמות יואט. אולם, אני חושב שגורם חשוב נוסף הינו בפשטות שכעת כבר ניצלנו רעיונות טכנולוגיים מופלאים קודמים, כגון מכוניות. היום, אין מכוניות מעופפות. אז למכונית שלך יש מערכת קול טובה יותר, יש לה כרית אוויר, יש לה ג'י.פי.אס., הכול טוב ויפה. אלה רווחים ממשיים, אבל כלום לעומת ההבדל בין יש מכונית או אין מכונית.
אז אנחנו נמצאים באותה רמה של טכנולוגיה באופן זמני. אפשרות נוספת, והיא יותר ספקולטיבית, אך אני אישית מאמין שהיא נכונה, למרות שאינני יכול להראות לכם זאת במספרים, אם נחזור כאן לנושא של התעסקות, כפייתיות והתפלפלות, אני חושב שהרבה מידע נהייה כה ספציפי מבחינה מקצועית, שקשה מאד להתעסק עם השלם. אנשים מתעסקים עם חלקים. קשה מאד להבין את השלם. אפילו משהו פשוט כמו עיפרון או מצנם. איך הם בנויים? כמה מהתהליך הזה יכול מישהו לעשות או להבין? לא כל כך הרבה; זה ידע מאד ספציפי.
על כן, אם אנשים תופסים דברים רק בשוליים, אנו מקבלים חידושים בשוליים. אנחנו מקבלים הרבה רעיונות חדשים, אך אלה נוטים להיות אינטנסיביים, רעיונות חדשים בשוליים, שהם שינויים קטנים, וזאת בשל אופי התהליך היצירתי בו אנו נמצאים כעת.
אתמול מישהו שאל אותי: האם אני חושב שלגלובליזציה יש תפקיד בכך? אין לי לכך שקופית. אם תרצו, תוכלו לבהות בגלובוס כאן. אך אני חושב שהגלובליזציה מואשמת הרבה יותר מדי. זיכרו, ההאטה מתחילה ב-1973. זה הרבה לפני שהגלובליזציה מתחילה. והיא אכן ממשיכה, אך תוכלו לטעון שאין לנו מספיק גלובליזציה. אנחנו לא מקבלים מספיק רעיונות מהמדענים מארצות אחרות. קחו בחשבון גם כמה מהסקטורים הנמצאים עוד יותר בקיפאון, כמו החינוך, כמו הבריאות. אלו בעיות שכמעט אינן קשורות לגלובליזציה, אם בכלל. אז אם החינוך בארה"ב אינו מתקדם במהירות הרצויה לנו, אין זרים שניתן להאשים בכך. זה לא בגלל מיקור חוץ או סחר חוץ. הבעיה שם באמת נמצאת אצלנו. לכן, אני נוטה לבטל את הגלובליזציה ככוח. אם כבר, בעתיד, קרוב לודאי שהגלובליזציה תסייע לנו כשסין תגיע לגבול הטכנולוגי ואנו ניקח רעיונות חדשים מסין. אנחנו עדיין לא שם.
אם מסתכלים על מערכת הבריאות, אנו גם מוצאים האטה בשיעור הצמיחה - (שקופית) רוברט גורדון: "...אם מתחילים להשוות שינויים בתוחלת החיים לאורך זמן, השיעור השנתי של הארכת תוחלת החיים בלידה בין השנים 1900-1950, בעיקר כתוצאה מההמצאות של המהפכה התעשייתית השנייה, היה 0.72% לשנה שהינו 0.24% מהשיעור שנתי במהלך 1950-1995".
אז לפני 1950, מקבלים חיסונים, מקבלים אנטיביוטיקה, יש ירידה גדולה בתמותת תינוקות. תוחלת החיים נופלת בשיעור מהיר פי שלוש מאשר לאחר 1950. ושוב, אין לכך כל קשר לגלובליזציה.
חינוך - מתי שיעור מסיימי תיכון בארץ זו היה בשיאו? ייתכן שתרצו לחשוב שזה היום, אבל אין זה כך. זה בסוף שנות ה-60, וזו אחת הסיבות שאנו נמצאים בקיפאון חלקי בייצור רעיונות חדשים, רעיונות חדשים שהינם חשובים. אני שמח לבשר כי טד וטד-אקס חריגים ביחס לקיפאון הטכנולוגי בחינוך, אבל בכנות, הרבה ממה שקורה בכיתה אינו כה שונה מאשר בתקופות קודמות.
זו גלויה צרפתית מ-1910 (שקופית של סטודנט שבאופן ידני מסובב את הידית של מטחנה, לתוכה הפרופסור מכניס ספרים. סטודנטים ליד שולחנות מרכיבים אוזניות שמחוברות למכונה). זה היה חזון לדרך בה החינוך יתנהל בשנת 2000. המורה יערים ספרים אל תוך מכונה, המכונה תעבד את הספרים ויזין אותם אל תוך מוחם של אנשים. אנחנו עדיין לא שם.(צחוק) האינטרנט לא טוב עד כדי כך. אבל מעניין לראות את התחזיות ואת המציאות. יש פער גדול.
הנה ספר נחמד שקראתי. (מראה על השקופית). הוא נקרא: "לקראת שנת 2018". דבר אחד שהשתפר הוא הכריכה של הספרים. אבל מרתק לקרוא ספר זה, שנכתב ב-1968. מה אומרת הכותרת למעלה, אם אתם יכולים לקרוא אותה. כתוב למעלה: "יותר מדהים ממדע בדיוני". הנבואות האלה מדהימות יותר ממדע בדיוני. הן גם שגויות יותר ממדע בדיוני. סופרים רבים מ-1968 מספרים לנו כמה מהירה התחבורה יכולה להיות, הם מספרים לנו שנוכל לשלוט במזג האוויר, משהו שבעצם אנחנו יכולים לעשות, רק ע"י הריסתו במקצת, כנראה. אנשים די מצליחים לתפוס את החשיבות של מחשבים. למעשה, הם רוכשים מחשבים, כותבים את החיזויים והם מנבאים הרבה התקדמות שלא התרחשה. זו התנסות מאד מפכחת לקרוא ספר זה.
(שקופית: סרט מצויר של משפחת ג'סטון במטוס הנייד שלהם) לפנינו משפחת ג'סטון. ג'ורג' ג'סטון היה אמור לעבוד תשע שעות בשבוע. אף אחד כבר לא מנבא זאת לעתיד. יש לנו את המכונית המעופפת האגדית. שוב, הג'סטונים היו נבואה משנות ה-60 המוקדמות של מראה העתיד. מלבד האינטרנט, ובמידה מסוימת המחשב, הנבואות לוקות בחסר.
(שקופית: חרק גדול (תיקן?) מעל מה שנראה כמו סושי) הנה משהו שלא חזו. זה גילוי מהזמן האחרון. זה נקרא "סושי חרקים". העולם המודרני שלנו פנטסטי בסגנון, השראות, טריקים מתוחכמים.
הנה עוד אחד. (שקופית: יד אוחזת במשהו שנראה כתצוגת אדם מגומי) זה נקרא: טלפון נייד "אלפויד הומונקולוס". מה שאתם עושים זה שמחברים אותו לטלפון הנייד שלכם והוא יוצר משהו דומה לשיחת וועידה. הוא עושה את הבעות הפנים שהאדם איתו אתם מדברים עושה, כך שאתם יכולים להביט בבובה. כשהאדם שאתם מדברים איתו מחייך, הבובה מחייכת. חוכמות! למעשה, זה הסקטור היחיד שפרח, התקשורת - אינטרנט, טלפון נייד, ורעיונות קרובים. זה יצא מגדר הרגיל. זה נהיה מאד חדשני. זה לא רק שיש לנו טלפונים ניידים "אלפויד הומונקולוס" (זה מיפן דרך אגב) - אלא באמת יש לנו הרבה דברים חשובים. אך, כשמסכמים את השווי הכלכלי של מה שיש לנו, יוצא שזה לא באמת קרוב לסגירת אותו פער. הזכרתי קודם בין 50,000$ הכנסה שנתית של משק בית טיפוסי ל- 90,000$ לשנה, שהיו יכולים להיות לנו עם שעורי הקידמה הקודמים, לו היו ממשיכים.
עכשיו, מה אנחנו יכולים לעשות או מה המסר שאנחנו יכולים לקחת או מה התחזית קדימה? הייתי אומר מספר דברים. ראשית, בחלקו, יש לנו בעיה של ציפיות. אנחנו חושבים שאנחנו חדשניים באופן יוצא מן הכלל והיינו מיטיבים לעשות בכמה מובנים בהחלטות שלנו לגבי ההוצאות וההלוואות, אם היו לנו ציפיות יותר צנועות לגבי כמה אנחנו באמת יצירתיים. זו נקודה אחת שהייתי מציין. בנוגע למדיניות כלכלית, אנחנו צריכים להיות מאד מודאגים לגבי התקציבים שלנו - הסקטור הציבורי והסקטור הפרטי. מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות זאת? אני חושב שבטווח הקצר, אין תרופות פלא, לא היו כבר היינו משתמשים בהן.
מה שאני רואה בתקופות קודמות, אך לא כל כך היום, הוא שהמושג הזה של יראת כבוד קיצונית למדע ולמדענים חלש יותר בארה"ב מאשר הייתי רוצה. וכבוד והערצה לאנשים שמלמדים מדעים ולמדענים חלשים יותר ממה שהייתי רוצה. הייתה הערכה הרבה יותר גדולה בשנות ה-60 מאשר היום.
לפני כמה שנים, כשנורמן בורלאג מת, אחד המדענים הגדולים של זמננו - הוא הוביל את המהפכה הירוקה שהצילה חיי מיליונים ע"י גידול יבולים טובים יותר עבור הודו, פקיסטאן, מכסיקו. זה הופיע בעמוד הראשי של ה"ניו יורק טיימס" ולאחר מכן, הציבור שכח מזה. זהו, נגמר! יומו של נורמן בורלאג חלף. אנשים היו צריכים לבכות ולילל ברחובות, לארגן לוויה בנוסח ניו אורלינס כשנורמן בורלאג נפטר, אבל זה לא היה המצב.
לדעתי, אנחנו כחברה, צריכים להיות קצת יותר כמו "קלטק". אנחנו צריכים להיות קצת יותר כמו סינגפור - ולא, אינני מתכוון לשימורים - אבל בסינגפור יש כבוד רב למדע. לחלק גדול מהתרבות הגרמנית עדיין יש את הכבוד לייצור, להנדסה, לערכים מדעיים. אתם עלולים לחשוב שאיננו יכולים לעשות זאת, אבל אנחנו יכולים. זו ארוחת חינם. אנשים המלמדים מדעים ומדענים צריכים ויכולים להיות יותר כמו כוכבי רוק. אנחנו שינינו את ההתייחסויות החברתיות שלנו לגבי הרבה נושאים בעבר. קחו לדוגמא סובלנות גבוהה יותר להומוסקסואלים. נהיה שינוי עצום בגישות האמריקאיות.
האם אנחנו יכולים לעשות זאת למען המדע? אני חושב שכן. אנחנו יכולים לסיים בנימה אופטימית. חיינו התנהלו בקיפאון גדול עד כה, אבל אין סיבה שכך זה יימשך לעד.
תודה לכולם!
×
