×

אנחנו, בני האדם, יכולים לקיים את עצמנו רק בחברה אנושית, שבה כל אחד פועל וממלא תפקיד מסוים, תופס מקום בחברה, ובתפקיד שלו הוא ממלא איזו משבצת. וככל שההיסטוריה האנושית מתקדמת, החברה הופכת מורכבת יותר והאנשים בה נעשים תלויים זה בזה יותר ויותר. כיום אנחנו מעבירים כסף מבנק לבנק, מיבשת ליבשת, ושולחים אוניות עם מטענים שונים למרחקים. אפילו הבגד שעלי, אם אבדוק איפה הוא מיוצר, בוודאי אגלה שאין מדינה שלא השתתפה במשהו בייצורו - בחומרי הגלם, בעיבוד שלהם, בתפירה, במכירה, במשלוח וכן הלאה.

 

דוגמאות אלה מלמדות עד כמה אנחנו תלויים כיום זה בזה. והתלות הזאת נראית רגילה בעינינו, ומובנת מאליה, אלא שהיא עדיין מסחרית בלבד, ולא דורשת מאיתנו השתתפות רגשית כלשהי. בתקופה האחרונה אנחנו רואים שהחיבור בינינו הגיע לממדים גדולים כל כך, שהם דורשים מאיתנו השתתפות עמוקה יותר בקשר, צמודה יותר. אנחנו ממילא קרובים כל כך זה לזה, שאם קורה משהו במדינה אחת, הדבר ישפיע מיד על שכנותיה.

 

כיום, מדינות יכולות לפנות למדינה מסוימת, להתערב במה שנעשה שם, ולדרוש ממנה לעשות כך או אחרת, אפילו להחליף שלטון, כאילו לא מדובר במדינה עצמאית. לדוגמה, המהומות בסוריה. מדינות שונות מכל קצות העולם באות אליה בטענות, ושואלות: "איך אתם יכולים להרוג כך באזרחים שלכם, מה קורה אצלכם?!" והשליט הסורי לא יכול להגיד על כך מילה, כאילו זו לא המדינה שלו, והוא לא בעל הבית שם. זאת אומרת, התלות הזאת בין המדינות כבר מובנת מאליה, ואפילו מחייבת את כולנו. לכן דורשות המדינות מנגנונים בינלאומיים שונים, כי בלי אלה אנחנו לא מסוגלים להתקיים - לא במסחר, לא במדע ולא בתרבות. אם אנחנו רוצים להתקיים היטב, עלינו לפתח בעולם תרבות, חינוך וגישה לחיים – דומים מאוד זה לזה.

 

בעשרות השנים האחרונות התפתחה בין השאר גם התיירות. אנחנו נוסעים ממדינה למדינה, ורואים עד כמה שמדינות שונות נעשו קרובות זו לזו בדרך החיים ובהבנת החיים. ולא במקרה. כולנו הרי ניזונים מרשתות הטלוויזיה, מאתרי החדשות, ונמצאים כעשרים שנה בקשר וירטואלי באינטרנט. עוד מעט נוכל גם להתקשר זה אל זה בלי שיהיו בינינו בעיות של הבדלי שפה, כי יהיו אמצעים לתרגום סימולטני בין השפות. וכך גם מי שלא שולט באנגלית, בשפה הבינלאומית, יוכל להיות קשור עם כולם.

 

המחקרים מלמדים שאנחנו קשורים היום בינינו עד כדי כך, שאפילו אדם פשוט, הקשור לארבעה אנשים, קשור כבר בעצם לכל העולם. עד כדי כך אנחנו קרובים זה לזה, כאילו אנחנו מחזיקים ידיים.

 

כיום, מדינה אינה חופשית לעשות כל מה שהיא רוצה, אפילו בשטחי האדמה שלה, כי בזה היא עלולה לשנות את האיזון עם פנימיות כדור הארץ, ולכך תהיה השפעה לא רק על שכניה, אלא גם על מדינות רחוקות בעולם. לכן, העולם הגיע להסכמים בתחום הדייג ובתחומים רבים אחרים, שבהם יש סכנה שנזיק זה לזה. כך גם יש לכל מדינה מכסה מותרת לפליטת גזים רעילים לאטמוספרה, ומכסה לניצול אוצרות הטבע.

 

כלומר, אנחנו מתחילים להרגיש יותר ויותר, שאנחנו נמצאים על פני "כדור ארץ" אחד, שהוא הבית המשותף של כולנו, ובו כולנו תלויים זה בזה. לכן אנחנו לא יכולים לעשות בו "מה שבא לנו".

 

לצערנו, אנחנו נמצאים עדיין בשלב האגואיסטי של התפתחותנו, שבו אנחנו לא מתחשבים כל כך זה בזה.

 

אפילו בחלל - אנחנו שולחים לשם כל מיני חלליות, וכבר גרמנו בזה חוסר סדר. מונחים שם גושים גדולים וקטנים, מיליוני חלקיקים וחלקים שנשלחו מכדור הארץ, ואלה עלולים להשפיע עלינו. לפעמים שומעים על תקלה שמתרחשת, ובגללה עלול גוש כזה או אחר ליפול עלינו, מי יודע מתי ועל מי.

 

ראינו לאחרונה גם תופעות טבע לא נעימות, כמו התפרצות הר הגעש באיסלנד, שהשפיעה על כל אירופה עד סיביר, ורוב שדות התעופה ביבשת הושבתו. כך גם הצונאמי שפגע בתחנת הכוח הגרעינית ביפן, השפיע מאוד על כל העולם: כולם התחילו להרהר האם כדאי או לא כדאי לבנות כורים גרעיניים חדשים, ואולי אפילו לעצור את התפתחות תחנות הכוח הגרעיניות הקיימות.

 

ברור אם כך, ששום מדינה לא יכולה כיום לבנות את המדיניות הפנימית שלה, ובוודאי לא את החיצונית, בלי להתחשב בעשרות ואפילו במאות גורמים חיצוניים. בכל מהלך שלה, חייבת המדינה להתחשב בעולם כולו. הדבר נכון אפילו לגבי החזקות והמובילות שבמדינות, שגם הן חייבות כיום לעשות חשבון ולשקול את הצעדים שלהן, כי כולנו בעולם תלויים זה בזה. כל שינוי קטן במדינה כלשהי, עלול להשפיע על כל האחרות. 

×