×

בהתעלות מעל הדאגה הפרטית לכיוון של דאגה כללית, אני מגלה את תוכנית הבריאה, את תכלית הבריאה, את הכוונה של הטבע, ששום דבר לא מתפתח בו בצורה מקרית, שהכול מתנהל על פי תוכנית. אני יכול לראות את התוכנית. ברגע שאני מתחיל לקשור את עצמי עם האחרים, אני כבר מתחיל לתפוס את הראייה האינטגרלית הזאת. אני מחליף את המשקפיים שלי למשקפיים "עגולים", אינטגרליים, אני כבר רואה את הטבע כולו.

 

זה לא שאני מקבל ממנו משהו צר כלפי הגוף שלי, שזה כדאי או לא כדאי, שאני רוצה לישון, או אני רוצה לאכול, ובמידה מספקת. אני לא חי בזה. אלא אני חי ברמה שאני מסתכל על החיים בצורה שאינה תלויה בגוף שלי. אני מסתכל על הטבע בצורה שמעל הגוף, כאילו שאני לא נמצא בו. אני שופט, בודק ומברר את החיים באמצעות השכל והרגש של כל האנושות. וזו דרגה שונה לגמרי מזו שאני נמצא בה כאן ועכשיו.

 

כאן, אני בסך הכול כמו חיה מפותחת במקצת, וגם לא ברור לאיזה כיוון, אם טוב או רע? לעומת זאת, בהתכללות שלי עם כל האנושות, אני מגיע לממד חדש. אני משנה איכותית את התפיסה שלי בעולם שבו אני נמצא, הוא הופך להיות העולם האמיתי. אני לא מסתכל דרך סדק צר ואגואיסטי החוצה, מה לטובתי, שאמשוך אלי מבחוץ דרך הסדק שבקיר קצת לאכול, קצת לשתות, קצת לנוח, קצת להרגיש טוב, וגמרנו. אלא אני יוצא דרך הסדק הזה שבקיר ממש החוצה, ושם אני חי, בעולם.

ושם, ההסתכלות אחרת לגמרי. לא דרך המסננת האגואיסטית של מה טוב לי, ורק את זה אני רואה, או שאני רואה מה יכול להזיק לי, אלא אני רואה את העולם בצורה שאינה תלויה בי. זה נקרא הממד החדש, "ממד המְדבר". ואז אני מגלה את השכל והרגש שיש במצב הנאור הזה, מחוץ לגוף שלי, מחוץ לחומה הזאת. אני יוצא דרך הסדק ומגלה את כל התהליך, את כל התכלית של הבריאה.

 

זה משהו אחר, משהו שאנחנו לא מסוגלים לתפוס. אנחנו רק מגלים מעט ממה שאולי נמצא שם, כמו חומר שחור, אבל אנחנו לא תופסים אותו, והחומר השחור הוא מעל 90 אחוז מכל החומר שנמצא ביקום. ואת הרגש והשכל הכללי שנמצא בכל היקום, אנחנו לא מגלים.

 

מדענים מדברים על כך הרבה. חוקרי החלל אומרים שרגש ושכל זה משהו אדיר, אבל אנחנו לא יכולים להרגיש את זה – זה צלילים שאנחנו לא יכולים לתפוס, אנחנו רק שומעים שנמצא רעש כלשהו, אבל לא יכולים לגלות אותו. כי זה ממד מעלינו.

 

את הממד הזה נגלה על ידי חושים חדשים, גלובליים. הטבע דוחף אותנו לרכוש אותם.

×