×

קונפורמיות מסוכנת

ד"ר פיליפ זימברדו:

"זה ברור שאנחנו לא מתערבים בסוגים רבים של מקרי חירום  -  מכיוון שזה כרוך בסיכון, סיכון ממשי לחיינו.

אבל מה קורה במצב שבו אם לא תפעל, חייך עלולים להיות בסכנה?

דמיין שאתה בחדר, ואזעקת אש מתחילה לצפצף, עשן חודר מתחת לדלת, ואם לא תעזוב את החדר במהרה, שריפה עלולה לפרוץ ואתה עלול להיחנק או להשרף למוות. ברור מה תעשה.

אבל, אם אתה באותו חדר יחד עם עוד 10 אנשים ואף אחד מהם לא עושה כלום  - האם תתפוס יוזמה ותפעל כאשר השאר מגדירים את המצב כ-"לא לפעול" במקום כ-"לפעול"? כשחייך בסכנה אם תלך אחרי העדר?".

קריינית:

התנהגות שונה מהקבוצה עלולה להפוך אותך למנודה.

אך מה היית עושה לו ידעת שהקבוצה שלך טועה לחלוטין? האם, לדוגמה, היית יושב בחדר העולה באש רק בגלל שכולם עושים זאת?

אולם ישיבות זה אורגן לדיון בנושא קניות באינטרנט. אך לא כל האמת גלויה כאן. אנחנו היינו עסוקים...

טמנו במקום 4 מצלמות נסתרות ו-6 מיקרופונים, והפרופסור לפסיכולוגיה, דומיניק אברהמס, צופה מחדר הבקרה שהקמנו בחדר הצמוד.

אברהמס:

"עכשיו זה רק עניין של לשבת ולחכות...".

קריינית:

המשתתפת הראשונה שלנו היא מרי, סטודנטית מלונדון, שחושבת שהיא הגיעה מוקדם.

מה שהיא איננה יודעת הוא, שמעבר לדלת, הולכת לפרוץ שריפה רצינית במטבח המלון. או לפחות האשליה של שריפה, שתיוצר על ידי מכונת עשן ואפקטים קוליים. מה היא תעשה?

אברהמס:

"אה, עכשיו היא שמה לב לעשן, והיא מודאגת. בנקודה זו היא מחליטה לחקור ולבדוק מה קורה. היא מייד לוקחת את האחריות לבירור המצב ומה לעשות".

קריינית:

מרי עושה את הדבר ההגיוני ומפנה את המקום מיידית. היא אפילו משאירה את התיק והמעיל.

מרי:

"מכיוון שאף פעם לא הייתי במצב של שריפה, ניסיתי להזכר מה אמורים לעשות, אז השארתי את הדברים שלי ופשוט יצאתי".

קריינית:

אך מרי היתה לבד. הפעם שתלנו 7 שחקנים שכולם ידעו על הניסוי. הנחנו אותם לא לעשות דבר לכשיראו את העשן. המשתתפת הבאה בניסוי שלנו היא לורן, גם כן סטונדטית. מה היא תעשה?

אברהמס:

"בסיטואציה הזו היא תלך לפי התסריט. התסריט כתוב בחלקו בראשה. זהו תסריט הלקוח ממצבים כמו... לשבת בבחינה. לרוב הסיטואציות כגון זו יש אלמנטים או תסריט ידועים מראש".

קריינית:

אך מה יקרה לתסריט שלה כאשר נהפוך מצב יחסית רגיל למצב לחלוטין לא רגיל?

בהתחלה היא לא מגיבה, אז אנחנו נתפוס את תשומת ליבה (אזעקת אש מתחילה לצלצל).

עכשיו, כמה זמן יקח עד שהיא תברח מהחדר?

אברהמס:

"היא בודקת יותר ויותר מה האנשים האחרים חושבים. אך למי היא יכולה לפנות? התשובה היא, לאף אחד".

היא מאמצת את הנורמה של הקבוצה, להתעלם מהעשן. בשריפה אמיתית האנשים בקבוצה זו יהיו בסכנה רצינית מאד כרגע.

לורן:

"חיפשתי איזו תגובה ממישהו אחר. אפילו הדבר הכי קטן, שיכירו בזה שמשהו קורה פה, כדי שאני אוכל להגיב לתגובה שלהם. בשביל לעשות משהו הייתי צריכה איזו דחיפה".

אברהמס:

"היא מחכה למישהו אחר שיגיב. למה אף אחד לא מגיב? היא מרגישה לא בנוח, היא לא רוצה להביך את עצמה על ידי לקיחת היוזמה, אבל משהו ללא ספק לא כשורה".

קריינית:

לורן נשארה בחדר כ-20 דקות לאחר שראתה את העשן. מודאגת, אבל ישובה במקום.

שירותי כיבוי האש אומרים שאם שריפה זו הייתה אמיתית, אפילו אם הלהבות לא היו שורפות את הדלת, היא כבר הייתה מתה מחנק. בסוף היינו צריכים לבקש ממנה לעזוב.

לורן:

"הייתי מופתעת שלא עשיתי שום דבר. פשוט חיכיתי, הייתי בטוחה שמישהו בטוח יגיד משהו בקרוב, ובגלל שאף אחד לא אמר שום דבר, פשוט לא הגבתי בכלל".

קריינית:

ביצענו את הניסוי 10 פעמים, ואותה תוצאה חזרה על עצמה שוב ושוב.

אם האדם היה לבד, הוא עזב מייד.

אם הוא היה בקבוצה של 3 או יותר, הוא נשאר במקום ללא תנודה. הזמן הממוצע שנשאר במקום? 13 דקות.

בשריפות אמיתיות, אנשים נהרגים בגלל התנהגות כזו.

ב-1979 שריפה בוולוורת'ס במנצ'סטר הרגה 10 אנשים.

ניל טאונסנד, שירות כיבוי האש של לונדון:

"השריפה פרצה במהלך היום, כשבמקום מאות אנשים. רובם הצליחו להחלץ ללא פגע. האנשים שנהרגו בשריפה היו אלו שישבו במסעדה באותו הזמן".

קריינית:

אבל למה כל כך הרבה הרוגים במסעדה? החוקרים הבינו לבסוף שהאנשים פשוט לא התפנו מהמקום. הם חיכו לשלם את החשבון שלהם. זו הייתה השגרה שלהם.

ניל טאונסנד:

"אנחנו נכנסים למסעדה, אנחנו יושבים, המלצר ניגש, אנחנו בוחרים את הארוחה, אנחנו אוכלים את הארוחה, אנחנו משלמים על הארוחה ואז אנחנו עוזבים את הבניין. זהו ה"תסריט" שלנו, אם תרצו, לארוחה במסעדה".

קריינית:

גרוע מכך, כולם הלכו לפי אותו התסריט, ואף אחד לא רצה להיות היחידי שיסטה ממנו.

ניל:

"אחת הסיבות העיקריות לכך שאנשים נהרגו בשריפה בוולסוורת' היא שהם לא רצו להיות הראשונים שיגיבו, הם לא רצו להתבלט, והלכו עם התנהגות הקהל".

קריינית:

רק אדם אחד בניסוי שלנו לא הלך אחרי התנהגות הקהל - האמן ג'יימס מקגני.

ג'יימס: "מה זה שם מתחת לשולחן? זו שריפה? זו שריפה...".

שחקנית: "אנחנו צריכים פשוט לחכות עד שהיא תחזור...".

שחקן: "את חושבת?".

שחקנית: "כן... היא אמרה לנו לחכות, לא? היא כבר מגיעה".

קריינית:

ג'יימס לא הולך לשבת בחדר המסוכן רק בגלל שכולם עושים כך... או שכן? נראה שלא ניתן להתנגד לכח הקבוצה...

אברהמס:

"דברי חברי הקבוצה, שיש מישהו אחר שאחראי על המצב, נראים מספיקים בשביל להחזיר אותו למקומו.

במקום לעזוב את החדר ולקרוא לעזרה, הוא חוזר לשבת ומחכה.

כעת כולם מסתכלים על העשן, אבל במובן מסויים זה נותן לקבוצה אפילו יותר כח השפעה. אחרי הכול, אם כולם רואים את העשן ואף אחד לא נכנס לפניקה... ובכן, זה יהיה "מטורף" מצידו לעשות כן".

קריינית:

ג'יימס נשאר בחדר 10 דקות נוספות לפני שלבסוף הוא יוצא. בשריפה אמיתית, הוא לא היה יכול לעזוב. הוא כבר היה מחוסר הכרה וקרוב לחנק.

×

×

כיתת הפאזל

אליוט אהרונסון, מאוניברסיטת קליפורניה שבסנטה-קרוז, חבר לאלכס גונזלס ממדינת פרנזו, לבדוק האם הם יכולים לשנות את האופן בו תלמידים רואים את עצמם ואת חבריהם לכיתה.

במקום להתנהג כמתחרים, נלחמים זה כנגד זה על תשומת לב המורה, חלקם מנצחים אך רובם מפסידים, התלמידים יכולים ללמוד לראות את עצמם כחלק מצוות למידה.

שיתוף פעולה, ולא תחרות, הוא הבסיס למה שאהרונסון קורא "כיתת הפאזל".

"בעקרון, מה שרצינו לעשות, זה ליצור מבנה, שבו במקום שהילדים יתחרו זה בזה, הם ישתפו פעולה זה עם זה, שהילדים יהיו תלויים זה בזה, שהילדים יזדקקו זה לזה על מנת להצליח".

"האם הבנתם את החלק שאתם אמורים להעביר בקבוצת הפאזל שלכם? כולם מוכנים? לכו בבקשה לקבוצת הפאזל שלכם".

בשימוש בשיטת "הפאזל" בשיעור על האינדיאנים, המורה מחלקת את הכיתה למספר קבוצות הנקראות "קבוצת מומחים".

"לכל קבוצת מומחים ניתן חלק מסויים מהשיעור של אותו יום. למשל, קבוצה אחת למדה על השאמאן, המרפא. קבוצה אחרת למדה על דת האינדיאנים. קבוצה שלישית למדה על ה"צ'יף" של השבט. וכל קבוצת מומחים כזו למדה את החלק המסויים הזה של השיעור.
התלמידים למדו את החלק הפרטי שלהם, שהיה זהה לזה שלמדו הילדים האחרים באותה הקבוצה. הם למדו את החומר, חזרו עליו, והגיעו לנקודה שבה יכלו ללמד ילדים אחרים".

"כעת, כשכל קבוצות המומחים סיימו ללמוד את החלק שלהם, נתפצל לקבוצות "הפאזל" שלנו".

"בקבוצת הפאזל, מתאספים נציגים מקבוצות המומחים השונות שיחד מביאים לקבוצה את החומר כמכלול. אף אחד מהתלמידים לא יכול ללמוד את כל החומר ללא תלות בשאר התלמידים בקבוצה. מה שקורה בתהליך זה שכל תלמיד מלמד את שאר חברי הקבוצה את החלק שלו, וכך, בסופו של דבר, הם לומדים את כל השיעור".

"תלמידים שחששו להתבטא, ונתפסו כטיפשים, היו מתנהגים כעת בצורה אינטלגנטית, בהירה ומתבטאים כהלכה. הם פיתחו יותר כבוד עצמי ולכן החלו להצליח יותר ויותר, וכתוצאה מזה הילדים האחרים החלו להתייחס אליהם בכבוד רב יותר, והביצועים שלהם השתפרו אף יותר".

×