×
חיים, בע"מ - הסרט
נשדדתי בערב חג המולד. עליתי לדירה שלי ומיד פרסמתי ברשימת ההורים המקומית את שם הרחוב שבו נשדדתי ומתי זה קרה. בתוך שעה קיבלתי שני-אימיילים. לא מאנשים שהיו מודאגים לגביי או ששאלו האם אני בסדר לאחר שנשדדתי, אלא אנשים שהתלוננו שפרסמתי את המיקום המדויק בו התרחש השוד, כי מה שעשיתי עלול להשפיע לרעה על ערך הנכסים שלהם.
זה היה הלם גדול מספיק בשביל לגרום לי לנסות להבין: איך זה קרה לאנשים? איך שכונה נהיית יותר מודאגת מערך הנכסים שלה מאשר מההתנסיות של אנשים אחד עם השני ועם העיר שלהם?
מה שהתחלתי לעשות היה להסתכל על דרכים שונות שבהן אנחנו, האמריקאים המודרנים, הפכנו להיות מנותקים אחד מהשני - מנותקים מהמקום שבו אנחנו חיים, מנותקים מהערך שאנחנו יוצרים, ואפילו מנותקים מתפיסת ההערכה עצמית של עצמנו.
והגעתי למסקנה שהתאגידים ודרך המחשבה של התאגידים, או מה שאנחנו יכולים לכנות "קורפיטיזם" ("תאגידיזם") הם באמת במרכז התופעה.
כתבתי את הספר הזה בגלל שהבנתי שאנשים מקבלים את חוקי היסוד של החברה שלנו כנסיבות נתונות ומסתובבים בלי שום הבנה לגבי העובדה שהחוקים האלו נכתבו על ידי אנשים ברגע ספציפי במהלך ההיסטוריה עם אג'נדה ספציפית בראש.
אם תסתכל על החיים היום, באיזה סוג של עולם אנחנו חיים?
אנחנו חיים בעולם שבו אם אתה רוצה להרוויח כסף, אתה חייב לעבוד בשביל תאגיד. אם אתה רוצה להרוויח את מה שאנחנו מכנים כסף, הכסף שאתה משיג הוא מטבע שהוציא הבנק המרכזי. אין באמת דרך לשגשג בעולם של היום בלי למכור את עצמך.
המשוואה הזו נקבעה בתקופת הרנסנס. לימדו אותנו שתקופת הרנסנס היתה אחת מ"תקופות הזהב" הגדולות של הציביליזציה. תקופת הרנסנס לא הייתה תקופה של זהב: היא הייתה סיומה של תקופת זהב. הרנסנס היה הרגע בהיסטוריה שבו מלכים החליטו שהם הולכים להשיג מונופול על כל הערך שמיוצר במערב אירופה. אז במקום לתת לאנשים לייצר דברים ולסחור, הם יצרו תאגידים באישור ממשלתי.
מלכים התחילו לאבד כוח וכסף וחיפשו דרך לשלוט על מעמד הסוחרים העולה, אז הם בחרו בעסקים פרטיים בשביל לתת להם אישור ממשלתי, ובתמורה לשליטה הבלעדית על תעשייה או על אזור, החברה הזאת הייתה נותנת למלך חלק מהמניות.
אנשים היו חייבים לעבוד עבור תאגידים. במקום לתת לאנשים בערים שונות לעשות בעצמם כסף, כולם היו חייבים להשתמש במטבע של הממלכה. במקום אנשים שמייצרים, סוחרים ומוכרים יצירות אומנות, עכשיו היית צריך שיהיה לך מישהו שנותן לך חסות, פטרון, שהיה מביא אותך לחצר המלכות ונותן לך להיות אומן. והריכוז של הכוח נמשך עד הזמן שלנו.
עידן התעשייה פעל למעשה להנצחת מגמה זו של שלילת האנושיות. אנחנו אוהבים לחשוב על עידן התעשייה כעידן שבו יצרנו את המכונות הגדולות בשביל שיהיה לנו תפוקה יותר טובה, אבל לא. עידן התעשייה באמת היה עידן של ניתוק בני אדם מהעבודה שלהם, מהצריכה שלהם, מהתענוג של עצמם.
החברה שבנינו בשביל עידן התעשייה נבנתה כדי להפוך את החפץ המיוצר בצורה המונית למיתולוגיה, בגלל שהיינו צריכים ליצור חברה של צרכנים שיחשבו שקנייה של כל הדברים האלה תהפוך אותם למאושרים יותר.
בארה"ב במיוחד אנחנו מקדמים את הכת של היחידנות כהדרך לאושר אמיתי, שאני הולך להיות שמח על ידי זה שאני אעשה את עצמי שמח, כאילו שהרעיון הזה של "עצמי" שהולך להיעשות לשמח איכשהו בנפרד מאחרים, הוא אמיתי.
כשהייתי ילד, גדלתי בשכונה ממעמד הביניים בקווינס, והבתים היו כל כך קרובים זה לזה, שהיה לנו בור לברביקיו באמצע של החצר האחורית המשותפת והגדולה שלנו, וכל ערב שישי מישהו היה מדליק את הברביקיו וילדים היו מביאים דברים והיה לנו מין פיקניק שנמשך כל סוף השבוע. כשאבא שלי התחיל להרוויח כסף, עברנו לשכונות יותר טובות. בסופו של דבר היינו בווסטצ'סטר עם בית משלנו עם חצר גדולה משלנו וברביקיו גדול משלנו, אבל אז הברביקיו נהיה אירוע אך ורק למשפחתנו. אז במקום לעשות ברביקיו עם השכנים, אנחנו עשינו ברביקיו כמעט בצורה תחרותית נגדם. להם היה סטייק פורטרהאוס, לנו היה סטייק סירלוין, להם היה פילת מיניון, ואנחנו היינו חייבים למצוא משהו אפילו יותר טוב. אז ההנאה האמיתית של הברביקיו נעלמה. בטח, התוצר הלאומי הגולמי עלה בגלל שיותר גרילים נמכרו, אבל רוח הקהילה, ההנאה שבברביקיו, נלקחה.
רובינו מבלים כל כך הרבה זמן בעבודה ובצריכה שיש לנו מעט מאוד זמן ואנרגיה שנשארו לעשות משהו שיש לו קשר לאנשים אחרים. עד שאתה מסיים לעבוד ולקנות בקוסקו ו-וולמרט, כל מה שאתה יכול לעשות זה לשבת על הספה ולצפות בקצת טלוויזיה לפני שאתה הולך לישון. זה קשה לכנס את האנרגיה ולהתאסף עם אנשים אחרים. וככל שנתנהג יותר כשחקנים יחידניים בתחרות אחד עם השני, כך יהיה קשה יותר להיפגש אחד עם השני בצורה ידידותית.
התחברתי עם מישהו בשם ג'ון, שיש לו מסעדה בשם "קומפורט" (נוחות) והוא התחיל בהרחבתה אבל הוא לא היה יכול להשיג כסף מהבנק בשביל לסיים אותה. אז חשבנו על רעיון בשבילו, שהוא יפתח משהו שנקרא "דולר קומפורט": עבור 100 דולרים תקבל 120 "דולר קומפורט" כדי לבזבז במסעדה שלו. אתה מקבל 20 אחוז החזר על ההשקעה שלך, והוא מקבל את הכסף שהוא צריך בשביל להרחיב את המסעדה שלו בזול יותר מאשר לקבל את זה בבנק.
זה משהו שאנשים בכל מקום יכולים לעשות - להתחיל להשקיע אחד בשני ואחד עם השני - ולהפוך את העיר שלהם לעיר יותר טובה, באמת לקבל החזרות שלא תקבל מהסמית-ברני ברוקר שלך, את זה אני מבטיח לך, ולראות את ההחזרה של ההשקעה שלך במקום בו אתה חי. זה לא קשה לעשות את זה. זו הסיבה שזה כל כך מצחיק ועצוב בשבילי היום שאובמה מדבר על המשבר הפיננסי כמשבר בבנקאות, ושהדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא להציל את הבנקים.
כאילו הוא לא מבין שהבנקים הם הגורמים שמצצו לנו את הדם מלכתחילה. הבנקים הם לא ממסדים שצריך להציל. הבנקים הם הממסדים שצריך לתת למות בכדי שנוכל להמשיך עם העסקים.
זה לא סתם משבר: זו הזדמנות. זה כנראה הרגע הראשון במאות שנים האחרונות בו ניתנה לנו ההזדמנות לבנות מחדש את החברה שלנו ואת הכלכלה שלנו על עקרונות שמשרתות את האנושות במקום להרוג חיים.
×
