×

 

מיום ליום ממש מורגש שאנחנו חיים בעולם מורכב יותר ותלויים זה בזה יותר ויותר. לכן אפשר לדבר על חוק משותף לכלל העולם שמחזיק את כולנו יחד, על חוק ה"ערבות ההדדית".

החוק הזה מתייחס לא רק למדינות, לחברות בינלאומיות וליחסים בינלאומיים חשובים, אלא גם לאדם הפשוט.

 

משנה לשנה אנחנו מרגישים חזק יותר, שאם באירופה או באמריקה יש איזו תקלה קטנה באחד הבנקים, יש לזה השלכות גם על שאר המדינות, ובעיקר על סין שמייצרת ומוכרת ליבשות האלה את המוצרים שלה. וכך, אם גם סין נכנסת לבעיה, זה כבר משפיע על חצי מהעולם. זאת אומרת, כל עולם הכלכלה והפיננסים, ובעיקר המסחר, קשרו אותנו יחד עד כדי כך שהקשר הזה נעשה כבר ממש הכרחי לקיומנו, כי בו תלוי המזון שלנו, הלבוש, ההסקה, תעשיית התרופות הבינלאומית ועוד ועוד.

 

היום אין שום מדינה שמספקת לעצמה את כל הצרכים שלה. לפני מאה שנה, כל מדינה הייתה מספקת לעצמה כמעט את כל הצרכים שלה. זה התחיל כשהאנגלים כבשו את הודו, והם החליטו שקל להם יותר לייבא אפילו ירקות ופירות מהודו, דרך תעלת סואץ, במקום לגדל אותם בעצמם. במקום זאת הם פיתחו תעשייה.

 

כלומר, אנשים התחילו להבין שההתמחות כדאית, כי כך אתה מייצר דבר אחד, ואני דבר אחר. בהתחלה היו מייצרים בכל מפעל הכול, מבורג ועד למכונה שלמה, על כל החלקים שלה - כולל המנוע וספק הכוח החשמלי - הכול במפעל אחד. אפילו את החשמל היו מייצרים באותו מפעל, במכונות קטנות. אחר כך החלו להפריד בין ייצור החלקים השונים - מפעל אחד ייצר ברגים, אחר אומים, ואחר חלקים חשמליים וכן הלאה.

 

כיום, אם אנחנו מדברים על מפעל שמייצר מכוניות, מובן שהוא מקבל אספקה מאלפי מקומות וממדינות שונות. בזמן האחרון התופעה הזאת בולטת עוד יותר, כי היפנים, במקום לבנות תעשיית מכוניות ביפן, בונים את המפעלים שלהם באירופה ובאמריקה, כי ממילא הם מספקים לשם את המכוניות שלהם, ושם נמצא השוק שלהם. היפנים מנהלים את המפעלים האלה מרחוק, ולפעמים אפילו לא מנהלים אותם, אלא ממנים מנהלים מקומיים ושוכרים פועלים, ורק לכאורה הם נקראים מפעלים יפניים.

 

אם כן, כיום הערבוביה בכל התחומים גדולה עד כדי כך שאנחנו לא יכולים להבדיל באיזה יצרן מדובר ואיפה. בהרבה מדינות יכולים לראות מפעלים שונים, ואפילו תחנות דלק, ששייכים למדינות אחרות. לכל ענף נכנסים כיום בכל העולם בעלים זרים, אפילו ב-30%, 50%, כי כדאי להם לעשות זאת. הממשלות לא מפריעות לתופעה הזאת, כי הן מרוויחות על ידי כך, לאזרחים יש עבודה, וכולם נהנים. נראה שהמצב הזה ימשיך ויתפתח.

 

כשהארצות המפותחות גמרו להתפתח די צורכם, הן התחילו לפתח ארצות אחרות, את ה"עולם השלישי" – את אפריקה ואסיה. הן החלו להקים שם מפעלים, ולשם כך היה צורך ללמד את התושבים. כך נפתחו בארצות אלה בתי ספר, ובמקביל התחילו ארצות המערב לקבל ללימודים סטודנטים מקומיים באוניברסיטאות שלהן.

 

כך החל העולם להיות מקושר בחינוך, בתרבות, במדע וברמת החיים בכלל. הקשר הגלובלי התחזק עד כדי כך, שהאמריקאים נהגו לצחוק, שכדי להתקשר מניו יורק לבוסטון בענייני עבודה, עליהם לעבור דרך הודו, כי שם יושבים מרכזנים שעונים לטלפונים, ומחברים אותם. קווי התקשורת האלה כל כך קושרים אותנו זה לזה בכל רחבי העולם, שאין עוד צורך להתחשב במרחק - לא במיקום המדינות ולא במיקום היבשות.

 

אם ניכנס לזה עוד יותר לעומק, נראה שכל כדור הארץ מחובר לרשת קשר אדירה, רבגונית, רב שכבתית. אי אפשר לבנות כיום משהו, לעשות כל דבר שהוא, בלי לקבל מכל קצות העולם את המכשור המתאים לך ביותר, את כל הידע הדרוש ועובדים מיומנים. כך בנוי העולם כיום, אחרי שהוא הלך והתפתח לקראת זאת במשך מאה השנים האחרונות. 

×